בלוג הרצאות

סימפטום המרקיז והפרופסור או המבט הקליני בבית החולים  / 16/11/2009

סימפטום המרקיז והפרופסור או המבט הקליני בבית החולים

פרולוג

1. בתאו הצר שבבית החולים לחולי נפש CHARENTON שליד פריז, ישב המרקיז דה מאד וחשב. המרקיז חיפש אינספרציה לספרו הגדול "120 ימי פדום". השנה היתה 1785 ושכניו בתאים הסמוכים היו חולים, מצורעים, משוגעים ועניים חסרי בית. המרקיז הושפע לא מעט מהיחס הברוטלי של המטפלים ומשיטות הטיפול האכזריות. בבוקר הובילו אותו כבול ומכוסה עיניים ודחפו אותו אחורה לבריכת מים. המים היו קפואים כקרח. ממציא הסדיזם צרח מכאבים.

2. 200 שנה מאוחר יותר גסס אדריכל בחדר שתכנן בבית חולים. החדר היה, מסתבר, קטן מדי ופונקציונלי מדי, אבל לאדריכל שתכנן אותו באופן אישי, לא היו מעולם כל כוונות להתאשפז בו בעצמו. הרופאים ניסו עליו הכל. מתמחים ותת מתמחים ביצעו הקרנות, ניתוחים וחומרים רדיו-אקטיביים שיובאו במיוחד בשבילו. סבלו היה גדול, הטיפול לא עזר וגם לא הצליח. לפתע נפתחה הדלת ולחדר נכנס הפרופסור מנהל בית החולים. הפרופסור לא בא לטפל באדריכל או להקל על כאבו. במקום זה הטיח בו ביקורת קשה ובסוף גם איים שיפטר אותו. לאחר שעזב הפרופסור את החדר, קם האדריכל בקושי ממיטתו, לפניו את סוללת האינפוזיות והלך לבדוק את ביקורת הפרופסור. שבוע מאוחר יותר נפטר האדריכל בחדרו. המרקיז דה סאד לא זכה לראות את הרפורמה ואת שינוי יחס החברה כלפי החולים. האדריכל בחדרו כחולה וכאדריכל הבין לפני מותו ועל בשרו שהרפואה לא רק שלא הושיעה אותו אלא גם אבדה ביחסה כלפיו את מימדה האנושי. כיצד נוצר הנתק הזה בין הרופא לחולה? כיצד הפך המרקיז לפרופסור? מצד אחד כוונת הרופא היא לרפא ומצד שני מושגת לא פעם התוצאה ההפוכה. הפילוסוף דרידה (DERIDA) גילה שלמילה היוונית PHARMAKON פירוש כפול; הפירוש האחד הוא תרופה והפירוש השני הוא רעל. על מנת להבין את הדיקוטומי, צריך להסתכל לכיוון העבר. עד אמצע המאה ה-18 אופסנו כל החולים, העניים, המצורעים, המשוגעים וכל מי שאיים מתוך חולי או שיגעון על הסדר החברתי, מאחורי קירות מאסיביים של מבנים שמוקמו מחוץ לערים הגדולות. המבנים מומנו ונשלטו בדרך כלל ע"י הכנסיה. לא היתה הבדלה מבחינה חברתית בין חולים, מצורעים 1 משוגעים. היחס לדירי אותם מוסדות היה ברוטלי והם הושארו בדרך כלל ללא טיפול עד לרקבון ולמוות. בסוף המאה ה- 18 מתוך התענינות פילוסופית ב"צדדים האפלים" של נפש האדם, ומתוך נסיון להבין ולהתמודד איתם, החל היחס לחולים להשתנות. לראשונה נלקחו ה"אלמנטים הלא מושלמים" של החברה בחשבון. הפוזיטיביזם ההומני הזה לא היה כמובן נטול שיקולים: גופות המוני העניים והמסכנים האחרים שאיכלסו את מוסדות האשפוז, שימשו במקור לצבירת הידע הקליני של מדע הרפואה המתפתח. בספרו "הולדת הקליניקה" ("CLINIC THE OF BIRTH THE"), חוקר הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו את התפתחות הרפואה הקלינית. תהליך שהחל באמצע המאה ה-18. פוקו עושה הבחנה ברורה בין גוף החולה לבין ה- GAZE , המבט הקליני. בפעם הראשונה הופך הגוף - במקרה זה הגוף המנותח של המוני העניים שמילאו את בתי החולים, מקום ומקור ללימוד מערכותיו, תהליכיו ומצביו השונים . ה- GAZE הקליני איפשר לרפואה להתפתח ע"י גיבוש, בידוד, קטלוג ותיעוד מצבי מחלות שונות. פוקו טען שצבירת הידע הקליני ברפואה התאפשרה ע"י כח; המניפולציה של הרבים ע"י החוקרים המעטים. ביה"ח הוא לא רק מקום של טיפול וריפוי אלא גם אתר ומכונה של צפיה, OBSERVATION. מוסד כוחני ל-GAZE הקליני. מקומות כמו בתי חולים; בתי משוגעים, בתי ספר ובתי סוהר, הוגדרו ע"י פוקו כמרכזי כח להפקת ידע. מנסיוני בתכנון מרכזים רפואיים הייתי מוסיף ואומר שאחת הדוגמאות לכוחניות ה- GAZE הקליני הוא מיקום עמדת האחיות במרכז עם שליטה על חדרי המחלקה. פלורנס נייטינגייל, האחות הויקטוריאנית, במגמה לבסס את מעמד האחיות במאה ה- 19, תכננה לפרטים את אגפי מחלקות האשפוז ודאגה למקם את עמדת האחות במגדל פיקוח בבסיס התוכנית. התפיסה הויקטוריאנית נשמרת כהנחיית תכנון של משרד הבריאות עד היום. פוקו הגדיר פיקוח מסוג זה "POWER EYEOF "THE GAZING. הדיקטומיה קיימת במרכז התפיסה הקלינית שבבסיסה המודל הרפואי: מצד אחד התבוננות ומחקר הגוף על מנת לפתח את הרפואה ולהבריא את תחלואי הגוף ומצד שני ניתוק המתבונן ברמה האנושית מהאובייקט הנצפה / מטופל. עם ג'לי הרנטגן, הנרקוזה והמיקרוביולוגיה ע"י לואי פסטר בסוף המאה ה-19, התפתחו בתי החולים למרכזים רפואיים גדולים ומתוך יכולת יעילה יותר לטפל ולהקל על החולים, קלטו חולים גם מהשכבות החברתיות הגבוהות. מוסדות אקדמיים הוצמדו למרכזים הרפואיים ומעמד הרופאים העצים ע"י ריפודם בתארים אקדמיים. המרקיז הפך לפרופסור. לאחרונה שיתפה אותי ידידה שהיא בעצמה בעלת תואר שלישי במדעים, בחוויתה כשהגיעה לבית החולים ללדת בניתוח קיסרי. בעוד הוא שוכבת על שולחן הניתוחים והצוות סביבה עסוק בהכנתה לקראת ההתערבות הנירוכירוגית, היא הבחינה שעל הסקלה של המוניטור מופיעים המספרים 36 עד 41 והסיקה מכך שמדובר במדידת חום. כשראתה שהנקודה המהבהבת היא 38.5 פנתה למרדים ולשאר הצוות ושאלה" "האם יש לי חום?". "את שואלת יותר מדי שאלות" ענה המרדים. "תיכף אני מרדים אותך לגמרי". כיום אנו חווים את הקצנת הסיטואציה שאיבחן פוקו. הרפואה שעוסקת בהתמחות ובתת התמחות יוצרת מורכבות טיפולית כה גדולה ולא מובנת למטופל. לחולה אסור לדעת כלום. אסור לשאול שאלות ואסור להבין. עובדה זו תשמור על הפיצול הכוחני בין אלה שיודעים לאלה שלא יודעים. כפי שעולה מהתיאור ההיסטורי הקצר שהבאתי בפניכם, החולה, למרות ההתפתחויות הגדולות ברפואה, עדיין אינו תופס מקום מרכזי בתודעה של מקבלי ההחלטות. במצב זה הפיצול בין הרפואה למטופל למעשה כמעט והושלם. ובינתיים במיון מובל החולה מהאמבולנס פנימה בריצה מטורפת. בעוברו את הדלתות החשמליות הוא שומע מילים בלטינית, מרגיש יד שבוחשת, חודרנית, מכאיבה בגופו. אחרי שחלפה הסכנה הוא במסדרון, ממתין, מפוחד, שנח כבר מי היה לפני שחלה. עכשיו הוא במנגנון, בכאוס הרפואי, האחות מגיעה מעמדת השליטה, מחליפה לו חיתול כתינוק, הוא מובל על מיטת הברזל לחדר הניתוח. נוף תקרת המגשים והפלורסנטים הם המראה ממנו הוא אמור לשאוב נחמה. סינדרום המרקיז והפרופסור מחדד את הדילמות, האתגרים, השאלות הקיומיות והעיצוביות שאנו פוגשים במשרד יומיום. כ- 60 שנה שאנו מתמחים בין השאר בתכנון בתי חולים ובעיתיות הנושא כפי שהצגתי מחייבת אותנו לנסות שוב ושוב לקבוע מדניות אסתטית וזאת בקונטקסט של מערכות בירוקרטיות כוחניות שמכתיבות ברוב המקרים את המדיניות. בתוך הכאוס וההמולה, הדם והכאב, תפקיד האדריכל להיות כמו אדריכל גותי, ליצור קפלות של שקט של רגיעה וצבירת כוחות. ברצוני להציג בפניכם חלק ממערכת השיקולים העיצוביים שמעסיקה אותנו ושבהם חשוב לנו לטפל. הפרוייקטים שבחרתי להראות לכם הערב חלקם אינם רפואיים ופונקציונלים בלבד אלא משלבים הדגשים לגב' יצירת מקומות, חללי מפגש או המתנה עם שקט . ארכיטקטורה של רפואה ולא במובן הקליני של המילה. בית-חולים "כרמל" - "אחזקה כביטוי של תרבות" פרולוג: כחומר עזר לכתיבת המאמר, העביר אלי אמנון מספר דפים שכתב אביו, יעקב רכטר, בכואב ידו, דפי הטיוטא הופיעו תחת הכותרת: "בתי-חולים - אחזקה כביטוי של תרבות". יעקב רכטר לא כתב את המאמר והסתפק בציון ראשי הפרקים בהם התנוון לדון ובהערות ספורות בנתב ידו.

להלן ראשי הפרקים: 1. אחזקה כמושג רחב של רמת הסביבה. 2. בית החולים כמוקד פעילות של חברה ותרבותה. 3. מערכות תנועה - ארגונן, פתרונן הפיזי, היררכיה של דרכים / הפרדתן כביטוי ליצירת תנאים לארגון רציונלי ותרבותי של פעילויות. 4. מערכות מכניות - התיחסות פונקציונלית וכלכלית לפתרונות שונים (קומות טכניות) - חלוקה הוריזונטלית, ורטיקלית. מיקום חדרי המכונות במערכת הכללית. 5. הטיפול במעטפת - חומרי גמר, מרפסות, חלונות, הצורך במרפסת כמגן אקלימי. הגישה לזכוכית בתנאי האקלים שלנו. התייחסות לאיזורי הארץ השונים. 6. (לא נכתב). בדפים שכתב בחר רכטר לבטא תרבות דווקא ע"י דיון בנושא לא פופולרי כ"אחזקה". בחירה זו כשלעצמה מפתיעה במידה מסויימת. התדמית של יעקב רכטר בחוג האדריכלים היתה כמי שהתעסק יותר באסתטיקה, עיצוב ואומנות מאשר באחזקת מבנים. כאדריכל המחשיב יותר אספקטים של ה- VENUSTAS מאשר אלן של ה- UTALITAS. עיון מעמיק 'ותר בדפים שכתב מונית את ההיפך. נראה שרכטר הבין שללא "תרבות אחזקה", יתפוררו המבנים, יוזנחו המערכות המתפקדות, לא תתאפשר היגיינה ואיכות סביבה ולא תיתכן תרבות. יסודיות מחשבתית ואחראית כזו של אדריכל מודרניסטי יצירתי, שחייב Definition By "להמציא את הגלגל שוב ושוב", מוכיחה את הסכנה ההינהרנטית ב- Zeitgeist, באוונגרד: האקסטזה של התנועה הדינמית והפרוגרסיבית קדימה, ה- Flux, הצורך בסטימולציות, בריגושים ובזיקוק' די-נור אסתטיים, לא מאפשר לאדריכל לשמר את היסודות הסטטיים, היציבים והבלתי משתנים של התרבות. ערכים גאלה חשובים לאדם אף יותר מגירויים חפוזים ומבטיחים זהות וקשר עמוק ורציף עם הזיכרון הקולקטיבי. כמו רבים מבנייניו החשובים של לה-קורבוזייה, שהיה במידת מה אביו הרוחני האדריכלי של רכטר, רבים מבתיה המודרניסטים והיפים של תל-אביב מתפוררים עקב חוסר תחזוקה והזנחה. היות והתבקשתי לכתוב ספציפית על בי"ח "כרמל", אנסה לדון ולנתח את בית החולים דרך הקריטריונים והנושאים שהעלה יעקב רכטר ואולי בכך להשלים מתוך ראיה אישית את המאמר שלא כתב. מתחת לכל כותרת צטטתי במדויק את ההערות שנכתבו באמור בכתב ידו.

1. אחזקה כמושג רחב של רמת הסביבה: "אחזקה כמושג רחב של רמת סביבה, של תרבות הסביבה. תרבות מגורים מכל אדם בדלת אמותיו ועד למשפחות לכפרים ועריס. בנייני ציבור כביטוי לגאוה הקיבוצית של בני אדם. הכפר היווני - המדרגות המסויידות בלבן, הירק ברשות היחיד הפורץ לרשות הרבים... לעומת הפרבר הישראלי המוזנח". אדרי יעקב רכטר. אחזקה - גם מבחינת "להחזיק" ובעיקר להחזיק מעמד במבחן הזמן. ההיפך מ"אחזקה" ו"חוזק" זה "רפיון" ו"חולשה" - רפי]ן החומר, התפוררות וריקבון. רכטר מציג כדוגמא את הכפר היווני, אותו טורחים התושבים לסייד מדי פעם בלבן ובכך לשמר לאורך זמן את היופי והאופי התרבותי וההיגייני של סביבתם. בניגוד ליוונים המגלים אכפתיות וכבוד לחזות כפרם, מתייחסת החברה הישראלית בשוויון נפש ובאדישות לתחזוקת המבנים. יעקב רכטר, שזכה ע"י עיתון "הארץ" בכינוי המחמיא "איש הבטון", הבין היטב את הדילמה. נטיית ליבו הקורבוזיינית היתה לתכנן מבנים פיסוליים בבטון גלוי. ואכן, בשנות ה-60 הוא הצליח לתכנן בבטון גלוי את הבניינים המרשימים ביותר שלו: בית הבראה "מבטחים" בזכרון יעקב (1968), "בית לוננפלד" במכון ויצמן ברחובות (1983) ומלון הילטון בתל-אביב (1988). למרות נטייה זו, רכטר חשש ובצדק שבניגוד לכפר היו]ני הלבן והשמור היטב, הבטון הגל]י 'סדק ויתפורר במשך השנים ולא יהיה מי שידאג לשקם, לתחזק ולשמר את יופיו. לקראת סוף שנות ה- 60' החל רכטר להשתמש בחומרי ציפוי קשיחים. בבי"ח "כרמל" הוא השתמש בטיח גרנוליטי, חומר קשיח וחזק, פחות "אריסטוקרטי" מבטון גלוי, שבגל זאת עדיין הצליח לתת ביטוי פלסטי לקירות הפירמידיים המשופעים של המבנה. בציפוי מבנה בית החולים ומבנים אחרים בחומר, הצטרף רכטר לשאר אדריכלי דור ה"ברוטליזם" בארץ שהפסיקו באופן מצער לתכנן ולפסל מבנים בבטון. הברוטליזם מהווה ללא ספק את אחד הפרקים המרתקים ביותר באדריכלות. חבל שנוכחותו כאן היתה קצרה בלי שהספיק למעשה להתפתח במידה הרצויה. עבודות בבטון גלוי ברוח לה-קורבוזייה, לואי קאהן, סמיתסון, טנגה, טדאו אנדו ואחרים, מהוות את גולת הכותרת של אדריכלות המאה ה- 20. הבטון הוא חומר נפלא זול ופשוט ליישום, המאפשר עיצוב מבנים אדריכליים כמעט ללא כל מגבלה לדמיון היוצר. האדריכלים הצעירים של שנות ה-60 דבקו בו בהתלהבות ויצרו אדריכלות ישראלית ברוטליסטית שזכתה גם לתשומת לב בינלאומית. הויתור על השימוש בבטון הגלוי מסיבות של תחזוקה לא נאותה, אנטגוניזם וחוסר כבוד לאסתטיקה של החומר מצד המזמין, והאסוציאציות השליליות שהעלה הבטון בציבור, הובילו לשימוש הפזרני הנוכחי שעושים אדריכלים בציפויים יקרים, שנראים מנותקים מהקונטקסט התרבותי ומהסביבה שלהם. השימוש בציפויים נעשה לרב במטרה בוטה לרצות את מזמיני העבודה ואת הציבור ולהחצין את הכסף שהושקע בפרוייקט. חלק מאדריכלי הדור החלו משנות ה-80' לעצב מבנים בסגנון פוסט-מודרני - "נאו-קלאסי", שופע ציטוטים וקלישאות וולגריות ממחסני העבר. סינדרום הכפר היווני המסוייד לבן שתאר רכטר, מתרחש כיום בארץ בוורסיה מעוותת - בניינים חשובים ואוטנטיים שנבנו בשנות ה- 60' בבטון גלוי וזקוקים בדחיפות לשיקום וטיפול (כדוגמת: "בית כור", בי"ח וולפסון, בי"ח רמב"ם ובניינים רבים אחרים), נצבעים בצבע לבן ישירות על גבי הבטון המתפורר. הצביעה בלבן, במקום להסתיר את הפגמים בתחזוקת הבטון, רק מדגישה אותם וגורמת לכיעור טוטלי של המבנים. מתוך השלמה עם "תרבות" שאינה מייחסת חשיבות לאחזקה, ויתר רכטר על השימוש בחומר בו הצליח בעבר לפסל מבנים בוירטואוזיות ראויה לציון.

2. בית החולים כמוקד פעילות של חברה ותרבותה: "בי"ח איננו עיר אבל הוא מוקד לפעילות רבה של אנשים רבים. בגלל האופי המיוחד של הפעילות בו בריאות, הגיינה, מניעת זיהום וכדומה, יש משמעות מיוחדת לתדמית הסביבתית שהוא יוצר. ההיקף המוגבל יחסית (לעומת העיר) מאפשר יצירת תנאים פיסיים שאפשר לשלוט עליהם מבחינת שמירת אחזקה נאותה. חובת המוסד האחראי לראות זאת כמטרה ראשונה במעלה". אדר' יעקב רכטר בניגוד להצהרה של פאלאדיו ש"עיר היא בית גדול ובית הוא עיר קטנה", תוכנן בי"ח "כרמל" מהתחלה כבית חולים אשפוזי ל- 350 מיטות. הרעיון לתכנן מבנה בי"ח אחיד, שלא 'גדל ויתפרס על סביבתו ויאפשר לתחזק אותו ביעילות, גובש ע"י יעקב רכטר יחד עם משה סורוקה, מנכ"ל קופ"ח דאז. יש הטוענים שסורוקה, שהיה חולה מאוד, ביקש להקים לעצמו מונומנט, מעין "כתר על הר הכרמל", לכן לחץ על זרוז הליכי תכנון וביצוע המבנה. המגרש בשטח של כ- 40 דונם, היה קטן יחסית לבניין הגדול. האתר הנבחר, אחד הרכסים המערביים והיפים של הכרמל המשקיפים על הים, מוקף בכבישים צרים ובבנייני מגורים בני 2-3 קומות, הטובלים בשטחים ירוקים. הטופוגרפיה ואזור המגורים השקט היוו את הבסיס לפתרון האדריכלי והיו חלק מהשיקולים בגיבוש קונספציה שתבטיח שבניין בית החולים לא יגדל. רכטר הבין את המגמה הפרוגרסיבית של בית-חולים לגדול. כמתכנן ושותף פעיל בגיבוש התפיסה העיצובית והפרוגרמתית של בתי-חולים רבים, עמדה בפניו הפעם דילמה קשה. הדילמה, שהיא לא רק אדריכלית אלא מרכזית לכל מקצוע הרפואה, נשאבת אף היא בעקיפין מיוון העתיקה. הפילוסוף ז'אק דרידה, חקר וגילה שלמילה היוונית הקדומה "PHARMAKON" שני פרושים דיקוטומיים: ריפוי ורעל. ואמנם, באנלוגיה ל- "PHARMAKON", ניתן לראות שני אספקטים מנוגדים אלו באים לביטוי גם במימסד הרפואי: רצון המערכת להתפתח, להתקדם ולגדול לעיתים מעבר לכל פרופורציה והגיון ומנגד - רצון החולה ובני משפחתו לקבל 'חס תם, אישי ומתחשב מהמערכת. רצונות מנוגדים אלו יוצרים כיום סיטואציה בלתי נסבלת בה החולה, שהוא, תאורטית, הסיבה העיקרית לקיום מוסד רפואי, מעשית "הולך לאיבודי' ופסיכולוגית מרגיש אבוד במערכת הרפואית "שהשאירה אותו בחוץ" והפכה להיות קולוסלית, מורכבת ולא מובנת. מסוף המאה ה-19, בעקבות המצאת מכשיר הרנטגן, הנרקוזה וגילוי המיקרוביולוגיה ע"י לואי פסטר, חלה התקדמות עצומה ביכולתו של בית החולים להציע מרפא של ממש. רכטר ציין ש"בית-חולים איננו עיר" ולמרות זאת מקבל כיום בית החולים אופי אורבני מובהק ועצירת גדילתו לא נראית באופק. קריות רפואיות "בולעות" בתי-חולים שלמים וגדלות במהירות למגלופוליסים רפואיים. דוגמאות לכך לא חסרות: המרכז הרפואי ע"ש אסף הרופא (איחודו הצפוי עם בי"ח באר-יעקב, בי"ח נס-ציונה ובי"ח שמואל הרופא) מרכז רפואי תל-אביב (איכילוב) (שקלט את בי"ח ליולדות "הקריה"), מרכז רפואי ע"ש רבין (בילינסון) (שמכיל את בי"ח לילדים ע"ש שניידר וקולט את בי"ח השרון) ומרכז רפואי תל-השומר. ה"מגלופוליסים" הרפואיים הצומחים גם במרכז' הערים, מכילים כיום גם מימד מסחרי הדורש שטחים רבים נוספים: חנויות, מסעדות, בתי קפה ומלוניות. בניגוד לשינויים ולהתפתחויות בתחום הרפואה דרך מחקר והתפתחויות טכנולוגיות, אדריכלות בת' החולים מפגרת לעיתים מאחור ונוטה להתיישן במהירות. קונספציה ואסטרטגיה תכנונית שהייתה רלוונטית בשנות ה- 60' הופכת כיום למיושנת עקב הצרכים המשתנים ורצון הנהלות בתי החולים בין היתר, לרווח את החללים הקיימים. תהליך זה יוצר מצב בו רוב עבודת התכנון נים נעשית במבנים קיימים והיא כוללת שיפוצים של מחלקות ישנות והתאמתן לרוח הזמן. רכטר החליט מראש על בניין אחיד, בעל גבולות ברורים ומוגדרים: בניין המכיל מערכת ולא מערכת המכילה בניין. הביקורת הציבורית והתנגדויות שכנים מעוררת שאלה לגבי הצבת גבולות ברורים יותר לגדילת המרכזים הרפואיים. התחרות הקיימת בין המרכזים הרפואיים לגבי התקדמות במחקר, בשרותים, בכמות מיטות אשפוז, בכמות שטחי המסחר וכו', משלבת בנוסף גם תחרות יה,רה באיכויות האדריכליות של מבני הרפואה. תחרות מהווה בד"כ אלמנט חיובי ביותר לאדריכלי אבל לא בסיטואציה בה מנהל' הקמפוסים הם הקובעים ולרוב באופן בלעדי את הקריטריונים לאיכות האדריכלית כשהמודלים לחיקוי מתבססים באופן מצער על האדריכלות האמריקאית. אדריכלות זו מאופיינת ע"י בומבסטיות חזותית, חוסר רגישות ושייכות לאתר ולאקלים וגישה פולקלוריסטית פופוליסטית ומצועצעת לעיצוב חללי המשתמש. נושאים כמו "היגיינה ומניעת זיהום" שהעלה יעקב רכטר, הפכו כיום לפחות רלוונטיים כשנושא האוורור, שהיה גורם מרכזי בתכנון בתי-חולים (ואופיין ע"י חצרות פטיו, תכנית הפווליונים הקלאסית והמרפסות), הועתק החל משנות ה- 70' למערכות מיזוג האויר המאפשרות סירקולציה אפקטיבית של אויר וסינון אבסלוטי המונע חשש מזיהומים. למרות שינוי זה, כפי שנראה בהמשך, התעקש רכטר על חשיבות המרפסת וחצרות הפטיו ו"נלחם בשיניים" לשמרם. אחת הבעיות המרכזיות כיום במרכזים הרפואיים היא בעיית ההתמצאות והשאיפה להקטין את מרחק' ההליכה מהכניסות ליעד הטיפולי. בעיית ההתמצאות הקיימת בכל מבנה גדול, מחמירה שבעתיים בבית-חולים בו המשתמש מבוהל, נפחד וממהר. בניגוד לבעיות המאפיינות את רוב המרכזים הרפואיים, בית-חולים "כרמל" מהווה מבנה קל ביותר להתמצאות עם מרחקי הליכה קצרים וסירקולציה קומפקטית. מבנה מונוליטי ויציב ללא אפשרות גדילה אמנם, אך עם תחושה ביתית ונוחה ביותר למשתמש, לצוות הרפואי ולמערכת התחזוקה.

3. מערכות תנועה - ארגונן, פתרונן הפיזי, היררכיה של צרכים והפרדתן - כביטוי ליצירת תנאים לארגון רציונלי ותרבותן של פעילויות. "העיקרון הוא יצירת היררכיה של תנועה. דרך ראשית קושרת דרכים משניות. מחלקות יושבות ב- SAC DE CUL ואינן מהוות מעבר. הדבר מאפשר גם גידול קל יותר (בי"ח תל-השומר החדש לעומת הדסה עין-כרס). הפרדת סוגי דרכים במקומות רגישים בעלי פעילות יתרה: משק - חולים - מבקרים - פרסונל. ילדים - יולדות - חולים מסוגים שונים". אדר' יעקב רכטר. "התנועה וההיררכיה של צרכים והארגון הרציונלי/התרבותי של פעילויות", מהווה נושא מרכזי בתכנון בית-חולים "כרמל". ככל שמתעמקים בלימוד התבניותי מתבררת החשיבות העצומה שבתכנון פונקציונלי בהיר וחסר מניירות. כל מערכת הכניסות לבניין בית-חולים "כרמל" מתבססת על מגמה להתחשב בסביבת המגורים השקטה. הגישות לכלי רכב הן מהכביש שבפינה הדרומית-מזרחית של האתר. משם מתפצלת הגישה לכניסת מבקרים וחולים באמצעות כביש העובר מתחת לכיכר הכניסה הראשית. תכנון זה מאפשר כיכר ציבורית רחבה משוחררת מכלי רכב, הכוללת אזורי ישיבה מוצלים, צמחיה ומקומות מפגש ומנוחה. כביש גישה למשק תוכנן בדופן הדרומית של הבניין עם גישה למחסנים, למטבח הראשי ולמחלקה הפתולוגית (שמוקמה באופן סוריאליסטי מתחת לטרסה של מחלקת הילדים!). החלוקה הפונקציונלית של הבניין מתבססת על ריכוז מחלקות האשפוז בחמש הקומות העליונות. בכל קומה מוקש שתי מחלקות בנות 30-34 מיטות. לכל חדרי האשפוז יציאה למרפסת עם אור, אויר טבעי ונוף לים. החדרים התומכים כגון חדרי טיפולים וחדרי יום, מוקמו בחלק הפנימי עם נוף לחצר הפטיו המרכזית. בחזית המערבית הפונה לכיוון הים, מוקמו המטבחון וחדרי האוכל של החולים. בחזית המזרחית הפונה לכיוון הכיכר מוקמו הפקידה הקומתית וחדרי הרופאים. הסירקולציה הורטיקלית - המעליות הקושרות את כל קומות המבנה, הופרדו לשתי מערכות משתמשים ראשיות: מעליות המבקרים הפונות לכיכר הכניסה הראשית בצד המזרחי ומעליות חולים, צוות, משק ושירות שמוקמו בצד המערבי. בקומה ראשונה מוקמו חדרי הניתוח באגף הצפוני עם מסדרון "מלוכלך" המקיף את כל חדרי הניתוח. (רכטר התעקש בשלב מסויים על תכנון חלונות לחדרי הניתוח). תנועת החולים לחדרי הניתוח נעשית דרך פרוזדור המשקיף על חצר פטיו. בקומה ב' תוכננו המעבדות וחדרי המכונות של המבנה. בקומת הקרקע מוקמו שרותי הכניסה למיון באגף הצפוני, המחלקה לחולי חוץ, אדמינסטרציה, בית המרקחת ואספקה סטרילית (עם מעליות יעודיות המתחברות לפרוזדור "המלוכלך" של חדרי הניתוח שבמפלס קומה א'). מחלקת הילדים מוקמה במפלס הכניסה והופרדה משאר המחלקות ע"י הפניית חדרי אשפוז הילדים למרפסת נוף רחבה. במזג אויר נאה מוציאים ההורים את מיטות הילדים החולים החוצה למרפסת. קומת המרתף תוכננה לשמש בשעת חרום כמקלט אטומי, לאחר מחקר, נרכש הידע הסודי והרלוונטי מהצבא השוויצרי. המקלט האט!מי תוכנן עם קירות בעובי מטר, תקרות בעובי 2 מ' ודלתות מכניות מיוחדות לאטימה מוחלטת של האגף בזמן מלחמה גרעינית. בעיתות "שלום" נכנס הסגל לבניין דרך קומה זו והיא כוללת גם חדרי מלתחות, הדרי רופאים תורנים וחדרי צוות מרווחים הפונים לחצר. בקומה התשיעית העליונה מוקמה מח' היולדות. רכטר דאג להפריד את מחלקת "הנשים הבריאות", היולדות, משאר אגפי בית החולים ולמקם אותה בפסגת המבנה עם המבטים היפים ביותר לנוף. מחלקת היונקים מוקמה בחזית המזרחית באופן קפריזי משהו, כקונזולה התלויה דרמטית, ברוח "M.V.D.F.V", מעל ככר הכניסה. מערכת התנועה בבניין מבוססת באמור על המגמה להפריד את תנועת החולים הפנימית המקשרת את מחלקות האשפוז אל מגוון השרותים הרפואיים, מהתנועה החיצונית של מבקרים וחולי חוץ. ההפרדה נעשתה ע"י יצירת שני מוקדי תנועה בשני צידי חצר הפטיו העוברת לכל גובה הבניין. פתרון זה מאפשר הזרמת תנועת חולים, משק ומבקרים ביעילות בערוצים נפרדים ומקל בצורה ניכרת על תפקוד כל המערכת.

4. מערנות מכניות - התייחסות פונקציונלית וכלכלית לפתרונות (קומות טכניות) שונים, חלוקה הוריזונטלית וורטיקלית. מיקום חדר' המכונות במערכת הכללית, "... בהמשך לכך יש לראות את המערכות המכניות גם כן כפונקציה שווה בין שוות (אם כי שרירותית) באורגניזם הכולל של מערכות התנועה בבית-חולים. פתרונות רציונליים למערכות מכניות גוררים אחזקה נאותה, מונעים אי-סדר וסבל גם מהמשתמשים וגם מהמטפלים האחראיים לפעולה תקינה". חלוקה הוריזונטלית בקומות - תקרות מתפרקות ומסדרונות, מהווה קושי והפרעה במידה ויש צורך בגישה לצנרת. הקומות הטכניות - פתרון הגיוני אך יקר מאוד ויש לבדוק את הרציונליות שלו והתאמתו לנושא. חלוקה ורטיקלית מהווה מטרד מינימלי, מאפשרת גמישות מסויימת ומתאימה במיוחד לאזורים בעלי פונקציות סיסטמתיות (חדרי חולים, מעבדות וכו'). ההגיון אומר: חלוקה ורטיקלית באיזורים האלה. קומות טכניות באזורים הדורשים גמישות מקסימלית". אדרי יעקב רכטר. רכטר יחס חשיבות עליונה למערכות המכניות שהיוו לדעתו נושא לא פחות "יוקרתי" מהעיסוק בעיצוב החלל והמבנה. כמי שתכנן תיאטראות, אולמות קונצרטים, בתי אופרה ומלונות, הוא הבין את החשיבות במתרחש מבחינה מערכתית ומכנית מ"אחורי הקלעים". במקרה של בית-חולים, נושא ה-"Stage Back" כולל את מגיוון המערכות התומכות, המתחזקות והאחראיות לתפקוד המבנה. בית-חולים, כמו בית האופרה, הוא מפעל גדול. בניגוד לאופרה, בית-חולים פועל ופועם כמו הלב, 24 שעות ביממה, 365 'מים בשנה, ללא הפסקה. המערכות השונות מתוכננות לפי סטנדרטים ותקנים מחמירים במיוחד, המבטיחים עמידות והקטנת הסבירות לכשל או קריסה ונוחות מירבית באחזקה וניקיון. פעולות מיוחדות ננקטות להבטחת בריאותם של החולים, הרגישים במיוחד לזיהומים. פעולות אלו מתמקדות בעיקר באמצעי המיזוג והאוורור, אספקת המים, טיב המזון והתגוננות מפני פגעי מזג האויר. מערכות גיבוי ברמות שונות מתוכננות לאספקה בלתי תלויה של חשמל (חיבור למספר תחנות כוח), מים, דלק וגזים רפואיים. כפי שהבין רכטר, מערכות התפעול בבתי חולים דומות לאלו המצויות במלונות (בשני המקרים מדובר בארוח). המערכות ממוקמות בד"כ בפירים מיוחדים ומעל לתקרות האקוסטיות תוך תכנון סופרפוזיציה קפדני והבטחת נגישות קלה לתיקון בשעת הצורך. במערכות המים מבוצעות באופן שוטף בדיקות בקטריולוגיות ומותקנים בהן אמצעי סינון וחיטוי. דגש מיוחד מושם על מניעת הצטברות של מוקדי אבנית וחלודה, המשמשים בית גידול לחיידקים במערכת המים החמים. נושא האוורור שהיה תמיד גורם מרכזי בתכנון בתי-חולים, הועתק כאמור החל משנות ה- 70' למערכת מיזוג האויר המאפשרת סירקולציה גדולה במיוחד וסינון אבסולוטי למניעת והפצת זיהומים.

5. הטיפול במעטפת: חומרי הגמר, מרפסות, חלונות, הצורך במרפסת כמגן אקלימי. הגישה לזכוכית בתנא' האקלים שלנו. התייחסות לאזורי הארץ השונים. "הטיפול במעטפת החיצונית של הבניין קשור במערכת מורכבת של שיקולים. השיקולים האסטטיים והתייחסותם לאזור בו נבנה הבניין (הר, מדבר, על שפת הים וכו'). השיקולים הכלכליים - היות ועניין זה מנותק בעצם מכל שימוש פונקציונלי ישיר וקשה למצוא הצדקה קלה לכאורה להוצאות גדולות המבוססות על שיקולים אסתטיים בלבד. השיקולים התחזוקתיים, בסופו של דבר, נותנים את הקריטריון האמיתי והמוצדק - יש למצוא פתרונות לגימור בעל תכונות כאלה שישמרו על האיכות לאורך הזמן מבלי שצריך יהיה להשקיע מאמצים והוצאות מפעם לפעם. הטיח הזול, שנראה כפתרון סביר לכמה בתי-חולים גדולים, לא הצדיק את עצמו לאורך הזמן. הוצאות התיקונים התדירים, כל אלה מוכיחים שיש למצוא פתרונות בני קיימא יותר - סוגי חומרים השומרים על תכונותיהם לאורך זמן. ציפויים חיצוניים בצורת לוחות בטון יצוקים מראש, טיח גרנוליטי, ציפויים קרמיים, בטון חשוף, אבן טבעית. אלה ואחרים הם כמה מהחומרים ההולמים גמר של בניין ציבורי. אין ספק לדעתי שבאגפים של מחלקות אשפוז יש מקום ליצירת מרפסות חיצוניות אפילו אם אין סיכוי לשימוש אינטנסיבי בהן. המרפסת - כהגנת אקלימית! האספקט האקונומי של בניין ממוזג - חיסכון במיזוג בגלל המרפסת". אדר' יעקב רכטר. לאחר שסיים לדון ביסודיות בנושא האחזקה שהיא לדעתו תנאי מוקדם וחיוני ביותר לקיים יצירה אדריכלית, מסיים יעקב רכטר בנושא שהיה ללא ספק חשוב לו ביותר - נושא האסתטיקה של הבניין. בצורה אפולוגטית משהו הוא מדבר על איפוק והתחשבות בתקציב אבל כשהוא כותב על מרפסות ועל חומרי גמר, מרגישים את עוצמת הרגש, בערת ההתלהבות והתשוקה האמיתית. רכטר יכול לדון ברצינות תהומית בנושאים אסטרטגיים וחשובים כגוף אחזקה, תחזוקה, מערכות אלקטרומכניות, מערכות תנועה ופונקציונליות מתוך הבנה שבלי חשיבה על נושאים אלו ובמיוחד בבתי-חולים, לא תתאפשר ארכיטקטורה אמיתית ועמידה במבחן הזמן. אבל אם מגששים אחרי נפש האיש, מוצאים בסוף את האומן, את הארכיטקט הייצרי. אולי זה קשור לנושא ואולי לא, אבל יעקב סיפר לי על הערצתו לסופר מרסל פרוסט. במיוחד אהב את ספרו "בחיפוש אחר הזמן האבוד". אולי בסוף הוא חיפש את "הזמן האבוד" של הבטון הגלוי ושל המרפסות הנסגרות. המרפסת היתה לדעתו סמל אמיתי לאיכות חיים וביטוי ראוי לשילוב המקומי בין אדריכלות מודרנית לאדריכלות ים-תיכונית. יעקב רכטר היה אדריכל שביסודו, באלמנט שלו, היה מנותק מאופנות ברות חלוף וככזה שאף לבטא, בנוסף למודרניזם שלו, את האלמנטים הלא משתנים והמרכזיים לניסיון האנושי: אור, אויר, חריגת המבנה מעבר למגבלות ה"זמן האבוד", הערכים ה"קלאסיים", תכנון החלל ואופיו, המורפולוגיה, הטקטוניקה, החומר, הצל של החומר ומיקום רג'ש של המבנה בסביבתו. לאדריכל המודרניסטי הנרקסיסט, החייב כל הזמן לשנות, להמציא ולהיות מקורי, קשה ביותר לשמר ערכים חשובים והיוניים כמו צניעות, בהירות, צמצום, איפוק ופשטות. בתכנון בית-חולים "כרמל", כל הערכים האלה שרתו את רכטר היטב. בחתך המבנה נעשה אקט רגיש אך אקספרסיבי לריכוך מימדי המבנה ביחס לטופוגרפיה ולסביבתו הקרובה. הגוש התחתון הכולל 3 קומות, עוצב כפירמידה המהווה המשך טבעי לקווי ההתפתחות של ההר. הגוש העליון, הטקטוני, הסטטי והמסיבי, הכולל 5 קומות - עוצב בצורה של פירמידה הפוכה הפורצת מתוך גוש המסד התחתון: במקום בניין בן 9 קומות, החוויה הרטינלית היא של בניין בן 5 קומות בלבד. אם משרטטים קו דמיוני בחתך בין גוש המסד הפירמידי לבין הקצה העליון של אגף המיילדות שבקומה העליונה, משלים המבנה את עצמו לפירמידה. השלמת המבנה לפירמידה ע"' חלל, אויר ואור - מהווה הצהרת כוונות פיוטית המחברת באופן סימבולי את רכטר עם אל השמש והפירמידות המצרי "רה" ועם לה-קורבוזייה. לה-קורבוזיה התעקש, כמו רכטרן על שימוש בצורות גיאומטריות פרלימינריות כמו קוביות, קונוסים, כדורים, צילינדרים ופירמידות. הוא טען בחשיבות עצמית אופיינית, שלצורות הטקטוניות הראשוניות, יש יכולת להצית רגשות בנפש המתבונן. בניין בית-חולים כרמל שנבנה כפירמידה, מאופיין ע"י צורה יסודית, סטטית וחסרת פשרות, הכולאת בקרבה את כל המורכבות המערכתית, למרות המורכבות, שומר המבנה המונוליטי שלא לבלוע, כמו נחש הבואה של אקזופרי, את הפרופורציות הצנועות של הסביבה. המבנה המונוליטי המצופה בטיח גרנוליטי, מוכיח עמידות במבחן הזמן ע"י התנתקות מראש ובו זמנית גם מהעיסוק העכשווי בצורות אופנתיות ארביטרריות וגם משיגעון הגדלות של הממסד הרפואי. יעקב הושפע כנראה מהארכיטקטורה הצלבנית של קיסריה, מהמונוליטיות של החפירים והחומות המסיביות ואולי אף מהאדריכלות המונוליטית של הבונקר, אפשר למצוא דמיון מסויים, בעיקר בחלק הפירמידי של מסד הבניין ובחלונותיו הצרים, לחלונות המוגנים של הבונקרים בחוף של נורמנדי. כשרון רב נדרש על-מנת להתאים פרוגרמות ומערכות רפואיות מורכבות לתוך המסגרת המחוייטת של המונוליט. וזוהי "האחזקה כביטוי של תרבות" לה התכוון רכטר. מעטפת המבנה, שתוכנן אסטרטגית שלא לגדול ובכך להמנע מאיום של השתלטות על הסביבה, מנותקת ממורכבות הגוף הפנימי ה"מוחזק". במרפסות הלינאריות והחזרתיות של חדרי האשפוז, בחזיתות המערבית והמזרחית האטומות יחסית עם חלונות סרט גבוהים הכולאים בליטות הצללה בעלות שימוש פונקציונלי בפנים המבנה. ריצוף הכיכר הציבורית "מטפסי' על קירות הפירמידה של המסד כרקע סמוק-אדמדם למסה המבנית הבוקעת ושלמרות הניסיונות להצניע אותה היא בגל זאת, "מורמת מעם". על אסתטיקה בתכנון בתי חולים האופי הטכני - פונקציונלי הכמעט כפייתי של תכנון בתי חולים ובנוסף לכך מגבלות התקציב - יוצרים מסגרות נוקשות המשמשות באופן פרדוקסלי אתגר יצירתי לאדריכל. צמצום "חופש היצירה" בסכמה התכנונית מחייב גישה שקולה וצנועה, לא מניירסטית והתחשבות בנושאים כגון : רווחת המשתמש, אלסטיות תכנונית, טכנולוגיה, הנדסת אנוש, זיקה לריג'ונליות ולאקלים. ויטרוויוס נותן משקל שווה למושגים : UTALITAS ,VENUSTAS ו - FIRMITAS. באדריכלות בתי חולים, הצומחת לא אחת מפרוגרמות מפורטות ביותר, יש אתגר מיוחד שלא להעדיף את החוויה האסתטית היוצרת לא אחת אדריכלות סובייקטיבית ומניירסטית אלא לשלב אותה בדיאלוג עם הצוות הרפואי והמשתמשים האחרים ע"מ ליצור בסיכומו של דבר חוויה אסתטית מהסוג המציל, לא אחת, חיי אדם. הפילוסוף פול וריוו - (VERILLO PAUL) שחקר את הקשר בין אומנות ומלחמה - עמד על חידוד החוויה האסתטית בצל המוות. בתכנון בתי-חולים החוויה האסתטית והניסיון החללי משתלבים לא אחת עם מצבי טראומה קשים וכאב ומהווים כשלעצמם אתגר עיצובי שונה. בנין מיון כללי חדש במרכז הרפואי ע"ש אסף הרופא כללי בית החולים אסף הרופא הוא המרכז הרפואי הממשלתי השלישי בגודלו בארץ. המרכז מונה כ - 850 מיטות ומטפל באוכלוסייה של כ - 450,000 איש מאזורי השפלה, ראשון לציון, רמלה, לוד, באר יעקב, השטח החקלאי והעיר מודיעין. במיון הכללי מבקרים כ - 130,000 חולים וכ - 325,000 מלווים בשנה. חוץ מניתוחי לב פתוח, מכיל בית החולים את כל השירותים הרפואיים החיוניים לאוכלוסייה. בנין המיון החדש מוקם במרכז תוכנית הבינוי של המרכז הרפואי כדי לאפשר קשר פיזי אופטימלי להובלת חולים בין בנין המיון לבין בנין האשפוז המרכזי, לבנין ילדים ויולדות ולבנין חדרי ניתוח. הבניין מוקף משלושת צדדיו בחללים מגוננים לרווחת ציבור המבקרים. החזית הראשית המשמשת לכניסת מלווים ואמבולנסים, מוקמה מצפון לכיכר חדשה וגדולה המקשרת את מבנה המיון עם אזורי חניית המבקרים. מצפון חובר מבנה המיון ע"י מעבר מקורה ומואר לבנין ילדים ויולדות ולבנין האשפוז המרכזי. החזית המערבית של מבנה המיון, תוחמת כיכר משותפת עם בנין האשפוז המרכזי, בנין האורטופדיה ובנין מעבדות ומכונים. בחזית המזרחית תוכננה גינת נוי ציבורית. שטח מבנה המיון כ - 6,500 מ"ר במידות של 75 מ' אורך על 50 מ' רוחב. המבנה בן קומה אחת, כולל קומת מרתף והכנה קונסטרוקטיבית לתוספת של קומה בעתיד. המחלקה לרפואה דחופה מופעלת ע"י צוות של כ - 150 איש הכולל סגל רופאים, רופאים מתלמדים, אחיות ואחים, עובדי מינהל, עובדי שינוע רפואי ומאבטחים. עקרונות ארכיטקטוניים במרמז הרפואי תוכנית האב של בית החולים שנבנה במקורו על ידי הבריטים, התבססה על פיגור פונקציות וקשירתן ע"י שבילים ופרגולות להולכי רגל ודרכי גישה לרכב. מספר עקרונות ארכיטקטוניים נשמרו בבניינים השונים שמתכנן המשרד בקמפוס ביה"ח : חצרות פטיו - תוכננו בעיקר בבנין האשפוז המרכזי ובבנין ילדים ויולדות, שבירת מסות גדולות ופירוקן לחללים קטנים בקנה מידה אנושי יושם בארגון הקוביסטי של חללי השינה בבית הספר לאחיות. שימוש בצבע - יישומו התחיל בבית החולים לילדים ויולדות מתוך כוונה ליצור תחושת אופטימיות ובמשך הזמן יושם גם בשאר מבני ביה"ח שיטת הרחובות הפנימיים - יצירת צירי תנועה עם כניסות למחלקות השונות דרך רחובות פנימיים. שיטה זו יושמה בבנין האשפוז הכללי ובבנין ילדים ויולדות. המערך הפונקציונלי מבחינה לוגיסטית מטפלת היחידה לרפואה דחופה בשני סוגי חולים: חולים ב"שכיבה" - המגיעים באמבולנסים וחולים ב"ישיבה" המגיעים ברגל. החולים ב"שכיבה" - מופנים ישירות למיון האמבולטורי (טריאג') וממויינים לאחד האגפים הרלוונטיים תוך התחשבות בחומרת מצבם. מבקר אחד מלווה את החולה פנימה כשיתר המלווים שוהים באזורי ההמתנה. פצועים רב מערכתיים ברמה בינונית ומעלה מופנים באחריות הכירורג הכללי לחדרי הלם או לחדרי הניתוח והטראומה. החולים ב"ישיבה" מופנים לאשנבי הקבלה ומשם לטריאג' עם כתובת המחלקה המיועדת לטפל בהם. היחידה לרפואה דחופה מוקמה בקומת הקרקע והיא מתחלקת למיון כירורגי, מיון פנימי, מיון אורטופדי ומיון ילדים. בנוסף כוללת המחלקה: 2 חדרי ניתוח, יחידת רנטגן שלמה (C.T, רנטגן ואולטרה סאונד) יחידות טיפול נמרץ, ההלם והטראומה, משרדי קבלה ונציגות קופ"ח, מיון אמבלטורי (טריאג'), מחלקת השהייה ומשרדי הנהלה וסגל. חדרי רופאים תורניים, מלתחות צוות, חניית סגל, חדרי מכונות ומחסנים מוקמו בקומת המרתף. חלק ממבנה המיון תוכנן כממייק אקטיבי לפי תקן ודרישות הג"א : עובי קירות, מיגון דלתות וחלונות וכו'. התפיסה האדריכלית לא ניתן למעשה להפריד בתכנון המיון, את הארכיטקטורה מה"מדיצינה" : מבחינה פונקציונלית תוכננו המערכות תוך מחשבה על הנדסת אנוש ושאיפה לקצר ולייעל את עבודת הצוות הרפואי למינימום האפשרי. מבחינה פסיכולוגית הכוונה היתה ליצור מבנה אלסטי, אופטימי וברור שיעמעם ככל האפשר את החרדות המתעוררות אצל המבקרים במבנה המיון. דגש מיוחד הושם בתכנון על קנה המידה האנושי : המסה המבנית של החזית הראשית הכוללת את אזורי ההמתנה נתפסה כמערכת "חללים" שכאילו פורקו והורכבו מחדש לקומפוזיציה ורנקולרית היוצרת תחושות של מוכרות, אינטימיות וביתיות. מבנה הכניסה הראשית תוכנן כמונוליט אדום שבשילוב עם פרגולת הכניסה מהווה נקודת ציון בולטת ומרכזית במרחב. חזית מיון הילדים נצבעה בצהוב - צבע המסמל אופטימיות ותקווה. העמודים הקונסטרוקטיביים בכל המבנה צופו באלומיניום בגוון כסף. בתכנון הפנים נעשה שימוש בצבעי החוית (אדום, צהוב, כחול ואפור) בדלתות הארונות ובאריחי הקרמיקה. ארגון חללי הפנים התבסס על חלוקת המבנה לשתי "ריאות" עיקריות - מיון פנימי ומיון כירורגי. ה"ריאות" נתחמו ע"י שני חללי פאטיו מלבניים. בחלק הדרומי ובסמוך לכניסה הראשית מוקמו אזורי ההמתנה הכוללים את אשנבי הקבלה והשחרור. מאיור ההמתנה מובילים שלושה "רחובות" עיקריים לתוך המבנה : ה"רחוב" המרכזי מוביל דרך הטריאג', עם כניסות למיון הכירורגי ולמיון הפנימי ומגיע לאזור ההנהלה ויחידת הרנטגן, הציר ממשיך אל מחוץ למבנה דרך מעבר מקורה המוביל לבנין האשפוז המרכזי ולבנין ילדים ויולדות. ציר זה מאפשר גישה ל-2 חדרי הניתוח, חדרי טיפול נמרץ, ההלם והטראומה. ה"רחוב" המזרחי מחבר את מיון הילדים דרך מחלקת ההשהייה ומאפשר הובלה ישירה של ילדים מהמיון החוצה דרך המעבר המקורה לאשפוז בבנין ילדים ויולדות. ה"רחוב" המערבי מוביל למשרדי קבלה ושחרור, קופ"ח ור"ם 2 והחוצה לכיכר המערבית עם גישה מקורה לבנין האשפוז המרכזי. ממזרח למבנה תוכננה גינת נוי לרווחת המבקרים המובילה גם לכניסה לחדרי תורנים שבקומת המרתף.

© כל הזכויות שמורות. אין לצלם או להעתיק מהמאמר על כל שיטי ולפני הדפסתו יש לקבל את אישורו של אדר' ארד שרון